קטגוריה: מאמרים ישן

מאת: עו"ד ומגשרת עידית אלפנדרי-מאיר

דליה היא קוסמטיקאית עצמאית, אשר עליה אפשר לומר ש"בנתה את העסק ממש במו ידיה". היא עמדה להתגרש מבעלה והחשש שלה היה רב כשהבינה שהוא ממש לא מתכוון לוותר על הזכויות שלו בעסק שלה…

המקרה של דליה הזכיר לי מיד את חנית- מאמנת אישית (קואצ'רית) מקסימה שלפני כשנתיים הגיעה אלי יחד עם בעלה להליך גישור לגירושין, וגם את ליאורה- יועצת המס, שאותה ייצגתי בהליכי גירושין בבית המשפט לענייני משפחה.

המשותף לכל הנשים העצמאיות והחזקות הללו, הוא שהן הקימו ויצרו עסק שמושתת עליהן, על יכולותיהן וכישוריהן, והשקיעו ימים ולילות ביצירת מוניטין וקהל לקוחות שימליץ מפה לאוזן ויסייע להן להגשים את החלום להיות בעלת עסק עצמאי בתחום שהן אוהבות ומוכשרות בו. חלקן עובדות לבד, לחלקן יש עובדים שכירים, חלקן עוסק פטור וחלקן עוסק מורשה…

למרבית הצער המכנה המשותף הנוסף היה, שאף אחת לא חשבה בשום שלב על הגדרת הזכויות בעסק מול בן הזוג. לאף אחת מהן לא היה מושג בעת הגיעה אלי, האם בעת גירושין העסק שהיא הקימה יהיה שייך רק לה? האם יהא עליה לחלוק בזכויות, בהכנסות ובמוניטין- עם הבעל ממנו היא עומדת להיפרד? ואיך אפשר להסדיר מראש את הזכויות והבעלות בעסק למקרה בו מפרקים את השותפות הזוגית עם הבעל?

על פי חוק יחסי ממון כל הזכויות והנכסים שנצברו ע"י בני הזוג במהלך הנישואין, שייכים לשניהם בחלקים שווים. עסק עצמאי שהקים אחד מהצדדים הינו חלק ממצבת הנכסים והזכויות המתחלקים בין שני בני הזוג בעת גירושין- גם הזכויות בעסק וגם החובות שלו, ככל שיש כאלו, הינם משותפים.

גם אם העסק, זכויותיו ונכסיו רשומים רק על שם בן/בת הזוג שהקימו אותו- עדיין יראו אותו כנכס משותף, ולרישום הפורמלי לא יהיה משקל לעניין זה. גזירה שווה מתקיימת גם אם בן/בת הזוג לא השתתפו בהקמת העסק ולא עבדו בו- עדיין החוק רואה אותם כשותפים בעלי זכויות בעסק אשר היווה חלק ממקורות הפרנסה של התא המשפחתי המשותף. ככל שההכנסות של העסק גבוהות יותר כך ייטה בית המשפט לראות אותו יותר כבר איזון בין הצדדים, שכן משמעות ההכנסות הגבוהות היא שהמשפחה הסתמכה עליהן במהלך השוטף של חיי הנישואין והתקיימה מהן (יחד עם מקורות נוספים).

כלומר- עסק שהקים אחד מבני הזוג גם אם לבדו לחלוטין, במהלך הנישואין, הינו עסק משותף לשני בני הזוג ולשניהם יש זכויות בו. הדבר יהיה נכון בפועל גם לגבי עסק שהוקם טרם הנישואין אולם מה שיילקח בחשבון הוא החלק של שנות קיומו בתקופת הנישואין.

מה אמור להתחלק בפועל בין בני הזוג?

ראשית- שוויו של העסק, כאשר כדי לכמת את שוויו יש למנות איש מקצוע (אקטואר או שמאי) אשר יתבקש לקבוע זאת על בסיס תזרים ההכנסות של העסק והערכת הרווחיות העתידית שלו. (יש שיטות שונות בהן משתמשים בתי המשפט לשם קביעת השווי).

שנית- נכסים מוחשיים של העסק כמו כלי עבודה, כלי רכב, נכסי מקרקעין וכיוצ"ב. כל אלו קלים יותר להערכה שכן הם מוחשיים ואפשר לאמוד את מחירם לו היו נמכרים בשוק החופשי בעת הגירושין.

שלישית- נכסי קריירה ומוניטין של העסק. המוניטין הוא שמו הטוב של האדם או העסק, ומדובר למעשה בנכסים לא מוחשיים שנצברו במהלך הנישואין כמו מוניטין אישי, תואר, רישיון מקצועי, תעודה, דרגה, אשר תוצאתם הינה יכולת ופוטנציאל השתכרות גבוהים.

עקרונית ככל שהעסק גדול יותר כך גדול גם המוניטין העסקי- זה שלא קשור או נובע מהאדם שהקים אותו ותכונותיו האישיות (במרבית המקרים הלקוחות ימשיכו להגיע אל העסק גם אם לא יעמוד בראשו האדם שבנה אותו).

מוניטין אישי לעומת זאת, מבוסס על הכישרון האישי של האדם אשר בזכותו מגיעים לקוחות אל העסק, כמו במקרה של מקצועות חופשיים רבים- רופאה, עורך דין, מאמנת אישית, דולה, מאמן כושר, וכדומה.

בעת גירושין יצטרך בית המשפט להעריך את נכסי הקריירה הללו ולקבוע האם יש זיקה וקשר בינם לבין חיי הנישואין, והאם בן הזוג השני הקריב בכך שאיפשר את צמיחת העסק ושגשוגו, למשל בכך שלקח על עצמו חלק רב מהמטלות המשפחתיות כדי שבן הזוג השני יתפנה לפיתוח העסק. ככל שיהיה פער גדול יותר בין הכנסות הצדדים כך יטה בית המשפט יותר ויותר לחלק את נכסי הקריירה והמוניטין שנצברו.

כפי שניתן להבין מהאמור, הערכת שוויו של עסק עצמאי בעת גירושין הינה משימה לא פשוטה. למעשה אין כלל חד משמעי שחל על כל סוגי העסקים. מצב זה עלול להוביל למאבקים ומלחמות קשים בעת גירושין…

הפתרון לאי וודאות זו הינו בעריכת הסכם ממון עם בן הזוג השני לפני / במהלך הנישואין. בהסכם ממון יש באפשרותינו להגדיר את מידת השותפות בעסק. האם הוא יתחלק בין הצדדים ובאיזה אופן, ניתן לקבוע שהזכויות בעסק יהיו שייכות רק לבן הזוג שהקים אותו, או שהן יתקזזו מזכויות אחרות שנצברו בנישואין, ובמידה ולעסק יש נכסים בשווי רב ניתן לקבוע קיזוז מול נכסים וזכויות אחרים.

במידה ובני הזוג לא ערכו הסכם ממון לפני או במהלך הנישואין, הרי שבמצב של גירושין יכול להיות הבדל רב בתוצאה הסופית אם הגירושין מתנהלים בערכאות המשפטיות או שבני הזוג עורכים הסכם גירושין אצל מגשר.

ההבדל נובע מהעובדה הפשוטה שבתי המשפט כפופים לחוק היבש, ובעת גירושין יורו על הערכת שווי העסק ונכסיו בכדי לקבוע איך, מה וכמה יתחלק בין הצדדים.

בגישור לגירושין לעומת זאת, כשאנו עורכים הסכם אנו דנים בכל האפשרויות ושמים את כולן על שולחן המשא ומתן. בני הזוג יכולים להגיע להסכמות שונות לחלוטין מהחוק היבש, למשל שכל אחד מהצדדים נשאר עם זכויותיו ללא חלוקה; או שוויתור על חלוקת העסק יהיה כנגד וויתור על זכויות אחרות של הצד השני; או לחילופין אפשר להסכים על חלוקת רק חלק מנכסי העסק המוחשיים שניתן לאומדם בסכום כסף, ועוד ועוד לפי העניין הספציפי, סוג העסק ורצונם של הצדדים.

אנשים חוששים לעיתים להעלות אופציה של הסכם ממון מול בני הזוג שמא יגרום הדבר למשבר או למעלה מכך… אולם בפועל המציאות מוכיחה שעריכת הסכם דווקא מקדמת את הוודאות בין בני הזוג ומסירה חששות הנובעים מאי הידיעה מה יהא במצב של חו"ח פרידה, והידיעה שנושא הזכויות בעסק הוגדר בהסכם ממון משחררת את בן הזוג ומאפשרת לו לפעול לקידום העסק ללא חשש מפני העתיד.

על הכותבת:

הכותבת הינה עורכת דין ומגשרת בדיני משפחה וגירושין, בעלת נסיון של למעלה מ- 11 שנה אשר צברה ניסיון רב בייצוג בערכאות המשפטיות הן בבית המשפט לעניני משפחה והן בבית הדין הרבני, לרבות ערכאות הערעורים.
היא משלבת את תחום עריכת הדין יחד עם הגישור ומובילה בגאון את החזון כי אפשר להתגרש אחרת.